אלוקים ברא אותנו כך שהגוף והנפש תמיד יהיו קשורים ומשפיעים אחד על השני.
בגוף יש את חמשת החושים שהם המתווכים את המציאות החיצונית אלינו, ובהתאם לפרשנות הפנימית שלנו בכל סיטואציה – המחשבות, משתנה הפרשת ההורמונים בגוף, שהם משפיעים על התחושות והרגשות הפנימיים, והגוף מגיב בהתאם.
כך בעצם, הופכים ההורמונים להיות המתווכים של הרגשות – הנפש עם הגוף הפיזי וכמובן הם משפיעים ומושפעים אחד מהשני.
ללא ספק, הלידה זהו אירוע מרגש ומכונן בחייה של אישה. לא רק הגוף חווה את הלידה, אלא גם כוחות הנפש, באים לידי ביטוי בזמן הזה.
בלידה, הגוף של האשה עובר חוויה מטלטלת, ובאופן טבעי, הורמונים מסוימים, המופרשים בזמן הזה, גם נותנים לה את הכוחות לעמוד בכך…
תגלית זו הובאה בשנים האחרונות ע"י ד"ר מישל אודנט, רופא מיילד וחוקר, שגילה את הידע על הקשר ההורמונאלי.
בספרו "אהבה בראי המדע", מתאר אודנט את ההורמונים ואת הקשר שלהם כגורמים המעכבים או מקדמים את הלידה הפיזיולוגית.
אודנט מתאר תהליכים הורמונאליים המתרחשים בגופה של האישה בזמן הלידה. הוא מציין שלושה הורמוני מפתח, שבכוחם לקדם את הלידה.
כדי להבין את גישתו יש להכיר את שלושת ההורמונים הללו:
אוקסיטוצין
הוא מופרש במהלך הלידה וההנקה, ומחזק את הקשר בין האם לתינוק. הוא גורם לכיווץ הרחם ומסייע בתהליך הלידה.
בתפקידו הפיזיולוגי גורם לכיווץ שרירים וכלי דם, פליטה, והרגשת שחרור.
בתפקידו הרגשי, מכונה "הורמון האהבה", בהיותו קשור להיבטים שונים של מיניות האדם, ומעורבותו בכל הפעילויות המביאות להרגשת אמון, התמסרות הדדית, אהבה, והתאהבות בכלל.
בהקשר ללידה האוקסיטוצין הינו השחקן הראשי משום היותו מרכיב עיקרי בכל התהליך.
הוא מופרש לפני הלידה, במהלך צירי הלידה, במהלך הלידה עצמה ובעת ההנקה.
האוקסיטוצין מעצם היותו הורמון הקשור לתהליך הרבייה, יפסיק להשפיע, אם המוח קולט סכנה קיומית אחרת – הקשורה להישרדות (פחד מכאב, בית חולים וכדו') ולכן כדי למקסם יותר את ההשפעה מהורמון זה בזמן הלידה, חשוב לגרום לתחושת ביטחון אצל היולדת, וליצור אווירה נעימה ואינטימית.
אנדורפינים
הידועים כ"משככי הכאבים של הטבע", מופרשים במהלך הלידה ומפחיתים את כאב הלידה, תוך יצירת תחושה של אופוריה.
האפקט של האנדורפינים על היולדת מתרחש כבר במהלך ההיריון, כתוצאה מהדחק המופיע כאשר הדרישות הפיזיולוגיות של הגוף גוברות.
המוח מתאים את עצמו לדרישות של הגוף ומעלה את רמות האנדורפינים.
בשבועות האחרונים לקראת הלידה, הגוף מוצף בהם, והם הסיבה לצורך במנוחה ושינה, ולבלבול שקיים לעיתים אצל נשים בהריון.
עם התחלת הלידה, ממשיכה רמת האנדורפינים לעלות. והאנדורפין מתאים את עצמו לעוצמת הצירים בהתאם לרמת האוקסיטוצין. כך באופן טבעי, האוקסיטוצין גורם לכיווץ של הרחם ובד בבד משתחררת כמות מתאימה של אנדורפינים להקלה על הכאב.
הפרשת האנדורפינים יכולה להתרחש רק כאשר היולדת רגועה ונינוחה, ללא הפרעות חיצוניות.
נשימות המתאימות להרפיה ודמיון מודרך, יכולים אף הם להביא להפרשה טבעית של אנדורפינים.
גם העובר מפריש אנדורפינים בעת הלידה. כך שדקות אחדות לאחר הלידה גם האם וגם היילוד נמצאים תחת אפקט האופוריה, והם כאילו שיכורים מהנאה והתרגשות. וזה מה שמאפשר להם להתחיל וליצור את היחסים המורכבים של תלות והתקשרות מתוך תחושות חיוביות ו"שכחה" ממה שעבר עליהם עד עתה.
כשלושה ימים לאחר הלידה חלה ירידה דרסטית ברמת האנדורפינים, מה שגורם בד"כ לתופעת הדכדוך של היום השלישי…ולתחושת הבייבי בלוז בשבועות הראשונים, עד שמערך ההורמונים מסתדר בחזרה בגוף.
פרולקטין
הורמון מיוחד וייחודי… נקרא גם – "ההורמון האימהי".
הפרולקטין ידוע כהורמון המבסס את ההנקה ומעורב בתפקודים אימהיים נוספים, החל מבניית הקן לפני הלידה, והתנהגות רכה כלפי התינוק ועד להתנהגות אגרסיבית הגנתית של האם כלפי כל מי שחשוד ועלול לגרום לו רע.
זהו הורמון המופרש גם אצל נשים שעדיין לא ילדו ואפילו אצל גברים, כגירוי למראה תינוקות, בעלי חיים עדינים (כלבלבים וכדו') ולטיפול בהם…
הפרולקטין מופרש בסוף הלידה, כשהשליה מתנתקת. ובזמן ההנקה הראשונה.
קיומם של שלושת ההורמונים האלה ברמות גבוהות בגוף האישה, מסייע לקידום הלידה הטבעית ומאפשר התמודדות טובה עם עוצמת הכאב.
לכן גם מכנה אותם ד"ר מישל אודנט בשם:
"קוקטייל האהבה ההורמונאלי"
מנגד, ישנו הורמון נוסף וחשוב המתלווה אל מרבית הלידות… וזהו הורמון המעכב את הלידה.
אדרנלין
הורמון זה מופעל בעת מתח ולחץ. הוא קשור להישרדות, ומתפקידו להכין את הגוף למנוסה או לקרב בשברירים של שנייה בהם המוח קולט סכנה.
כשהיולדת במתח נפשי, או אפילו באופן לא מודע, חשה שיש סכנה קיומית לה או לתינוק, האדרנלין המופרש כתוצאה מכך, גם מפריע ומעכב את הלידה, ע"י הפסקת זרימת האוקסיטוצין, וכך מפסיקה ההופעה הסדירה של הצירים. דבר זה גורם להארכת השלב הראשון של הלידה.
הפרעות כגון רעש, חרדה, המעוררות הפרשה של אדרנלין, מפחיתות את הפרשת האנדורפינים, האחראיים על שיכוך הכאבים בגוף, דבר המפעיל מחדש את מעגל הכאב ואף מגביר אותו.
קיימת התנגשות בין הורמון האדרנלין לבין שאר ההורמונים שמרכיבים את קוקטייל האהבה המסייע ללידה!
כשהגוף מפריש אדרנלין, הוא עוצר בכך את הפרשת האוקסיטוצין, שהוא בעצם המפתח ללידה, וגם מוריד מיידית את רמת האנדורפינים החיוניים לשיכוך הכאב, דבר הגורם, מעבר למתח הקיים, גם להתגברות של הכאב ולמעגל כאב ההופך לבלתי נסבל.
לידה יכולה להתחיל כאשר רמת האדרנלין בגוף נמוכה מאוד
והאישה חשה בטוחה מאוד.
ובכל זאת … הורמון האדרנלין, עד כמה שהוא מתואר עד עתה כגורם מפריע ומעכב,
חשוב ונחוץ הוא ביותר לשלב השני של הלידה בזמן יציאת התינוק.
במהלך הצירים האחרונים של השלב הראשון, ולקראת שלב יציאת התינוק, יש עליה טבעית וחדה של האדרנלין, המותאמת לצרכים הפיזיולוגיים של הלידה.
בזמן הקרוב ממש לרפלקס פליטת העובר האישה נוטה להתמלא באנרגיה, האדרנלין מזרים בה כוחות מעבר לרגיל היא כאילו מתעוררת לחיים. גם בגלל שזמן זה אכן קריטי עבורה מבחינת עומק החוויה והצורך הפיזי "להישרדות". ובנוסף לכך, רמת האדרנלין העולה בדם נותנת לה את הכוחות להוציא ולדחוף את תינוקה החוצה…
המצב האקוטי של הלידה מחייב אותה להתעורר, כדי להגן על עצמה, וגם כדי להגן על תינוקה.
ההורמונים והתינוק
רגע לפני לידתו, גם העובר מפריש רמה גבוהה של אדרנלין.
הצירים, זמן המעבר באגן ובתעלת הלידה וכל מהלך הלידה בכלל – באופן טבעי מעייפים גם את התינוק. הוא עצמו עובר זה עתה חוויה לא פשוטה.
וכך כשהוא מוצף בהורמונים של אוקסיטוצין ואנדורפינים. הוא מקבל עוד בונוס… רמה אדירה ביותר של אדרנלין…המשולבת עם שאר ההורמונים האחרים – זמן של חסד…
הרמה הגבוהה של האדרנלין, בזמן ולאחר כל המאמץ האדיר שעבר זה עתה, מאפשרת לו להתחיל ולנשום, לשמור על חום הגוף, לשמור על רמה מאוזנת של הסוכר בדם, להיות ערני, לפקוח את עיניו לחפש ולהביט באימו, להריח אותה ולהתחיל להיקשר אליה ע"י הדחף לינוק ממנה.
רמת האדרנלין בדם התינוק היא גבוהה עד כמעט שעתיים לאחר הלידה. זהו זמן של חלון הזדמנויות בו המוח שלו – כמו לוח חלק – הקולט את הכל.
זהו זמן של הטבעה בו הוא יידע אח"כ לזהות את האם ע"י הריח, הקול, המגע…ובכלל זה זמן מצויין לעשות לו קבלת פנים נעימה וחמה לעולם, בו הוא ירגיש בטוח, אהוב ומוגן.
